The Velvet Underground: לו ריד (שירה, גיטרה, פסנתר); דאג יול (שירה, אורגן, בס); מורין טאקר (שירה, כלי הקשה); סטרלינג מוריסון (גיטרה, קולות רקע). יצא במקור בחברת MGM (4617). Velvet Underground & Nico: לו ריד (שירה, גיטרה); ניקו (שירה); סטרלינג מוריסון (גיטרה, בס, קולות רקע); ג’ון קייל (ויולה חשמלית, פסנתר, בס, קולות רקע); מורין טאקר (כלי הקשה, קולות רקע). הוקלט באולפני T.T.G., הוליווד, קליפורניה; באולפני Scepter ובאולפני Mayfair, ניו יורק, ניו יורק, באפריל ונובמבר 1966 ובאפריל–מאי 1967. יצא במקור בחברת Verve (5008). בריאן אינו אמר פעם שרק מאה איש קנו תקליטים של הוולווט אנדרגראונד כשיצאו לראשונה, אבל כל אחד מהמאה האלה יצא והקים להקה משל עצמו. השאר, כמובן, הוא היסטוריה: הוולווט אנדרגראונד היו הזרז שסייע להצית את הפאנק רוק, והחלו את צמיחתה של זרימה אלטרנטיבית בתוך עץ המשפחה הגדול של הרוק'נ'רול. המוזיקה של VU הייתה הצצה שאין לה אח ורע אל alter ego של "קיץ האהבה", מלאה בתיאורים גרפיים ונטולי התנצלות של שימוש תוך-ורידי בסמים וסיטואציות מיניות פרובוקטיביות. אלבום הבכורה שלהם מ־1967, Velvet Underground & Nico, היה יצירת מופת שקשה להאמין שתשתווה לה אי פעם ברדיקליות שהיא הפגינה מול מוסכמות הרוק. הוולווט אנדרגראונד גם שרטטו טריטוריות סוניות שטרם נכבשו. הבסיסט ג’ון קייל גדל על פירוק תיאוריות מוזיקה קלאסית—הניגוד האוונגרדי המושלם שהחייה את שיריו התמציתיים של ריד. הדבר בלט במיוחד כשהוא עבר לויולה חשמלית; הצליל של קייל הזכיר את האימה הטמונה בלחניו של ריד, כשהמיתרים הקשתיים צווחים כמו קרון רכבת תחתית שיצא משליטה. המתופפת מורין טאקר ניגנה כמו שאף אחד לפניה לא ניגן. החבטות הפרועות שלה יכלו לדמות דהירה סוחפת ב־"Heroin", או לעבוד בהרמוניה עם הקסם העדין והמהוסס של "All Tomorrow's Parties". הגיטריסט סטרלינג מוריסון היה אמן במלאכתו, נע במיומנות מפריטות מזרחיות-מוזרות (ב"All Tomorrow's Parties" המצמרר) לרוק חזיתי (ב־"Waiting For The Man" החייתי), ותמיד מוסיף את המרכיב המדויק שמעשיר את הקקופוניה. Velvet Underground & Nico הוא אחד מאלבומי הבכורה החשובים ביותר בהיסטוריה של הרוק.
